למידה משמעותית

פרק א, משנה ד:

יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם קִבְּלוּ מֵהֶם. יוֹסֵי בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה אוֹמֵר,

יְהִי בֵיתְךָ בֵּית וַעַד לַחֲכָמִים,

וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם,

וֶהֱוֵי שׁוֹתֶה בַצָּמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם

יוסי בן יועזר מכניס את לימוד התורה לביתו. הוא מתעקש על כמה דגשים מרכזיים שהמכנה המשותף שלהם הוא - למידה משמעותית. דרך ההתייחסות שלו לחכמי התורה אפשר להבין איך לדעתו מעבירים חכמה באופן עמוק וכנה, איך לא נתקעים בסיסמאות השחוקות ולא מאבדים את הסקרנות וחדוות הלמידה.

 

לא התוצאות - הדרך

 

'יהי ביתך בית ועד לחכמים' - המרכיב הראשון של חכמה הוא ההכרה שלא המסקנות חשובות אלא התהליך של התסיסה המחשבתית. יוסי בן יועזר מכניס אליו הביתה חכמים ואנשי מעלה ואומר להם - תתווכחו, תתוועדו, תביעו עמדות שונות, תתגוששו (עד שיעלה אבק..) – אני רוצה שהילדים שלי ישמעו את כל זה. למה? למה לא לספר להם בסוף מה החליטו החכמים? למה "לבלבל" אותם?

כי החכמה מגיעה מתוך עצם הדיון, מתוך הנימוקים וההתלבטויות, דרך השאלות הנוקבות ורגעי ההשראה שבעקבותיהם. דרך הדינאמיקה של החשיבה - הילד ילמד ללמוד.

 

לא המילים - החיים

 

'הווי מתאבק בעפר רגליהם' - המרכיב השני של החכמה הוא ההכרה שהמסר הוא לא מה שאתה אומר אלא מה שקורה לך כשאתה אומר את זה. העפר שברגליהם של המלמדים או ההורים אינו האינפורמציה שהם מסרו או התובנה הלוגית שהם הנחילו. האבק שאחרי המהומה הוא הרושם שנוצר בסוף. העקבות שנותרו בחול.

אי אפשר לנסח את התוכן הזה במילים. זהו הד של חייו של המורה או ההורה. זה לא מה שיצא מהפה או נכתב על הלוח – זאת מנגינת הלב. זאת הכוונה שהייתה בתוך כל המילים.

 

לא התשובה - השאלה

 

'ושותה בצמא את דבריהם' - המרכיב השלישי של החכמה הוא יצירת הצימאון. אינה דומה למידה אחרי שאלה שזעזעה את רצון התלמיד - ללמידה שמשאירה את הלומד בשלוותו המנומנמת. ממש כמו שאינה דומה שתייה של כוס מים צוננים לאחר צעידה מיוזעת בחום המדבר לכוס מים מן הברז בסתם יום של חול.

הצימאון הוא כלי קריטי ללמידה משמעותית. בלעדיו הדברים הנלמדים, גם אם יהיו יפים או חשובים, יישארו יבשים ודוממים. רק אחרי שנזרקה אל האוויר טענה שהפרה את האיזון, רק אחרי שהילד עזב את אזור הנוחות והתחיל להתבלבל ולבקש מוצא, אפשר יהיה לשתות יחדיו לרוויה ממעיינות החכמה.

אינדיבידואל וחברה

פרק א, משנה יד':

הוּא (הלל) הָיָה אוֹמֵר,

אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי.

וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי.

וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתָי.

היחס אל ה'אני' (או בלעז: ה'אגו') שלי הוא נושא חשוב ומורכב: מתי 'אני' צריך להיות במרכז? מתי אני צריך להיות ב'צד'? איך שומרים על אינדיבידואליות בלי להפוך ולהיות אגואיסט? איך בונים ביטחון עצמי ובעת ובעונה אחת ענווה ועין טובה כלפי הסביבה?! הילל הזקן מלמד אותנו להחזיק שני פתקים "הפוכים" בכיס. להכיל אמת מורכבת כדי לא ליפול במלכודת הקיצוניות.

אוצר ה'אני'

'אם אין אני לי, מי לי' – הדבר הראשון שהאדם צריך לדעת – זה שה'אני' שלו זה הדבר הכי יקר בעולם. אין לזה שום תחליף. אף אחד לא יוכל לבנות את חייך חוץ ממך. אף אחד לא יבחר בשבילך. זה שלך. רק שלך. בהקשר הזה טיפוח ה'אני' הוא קריטי. זה משאב הצמיחה העיקרי של כל אדם. זה כמובן לא חייב לגלוש לגאווה ויוהרה. ובכל זאת, גם אם זה יגלוש לשם - נאזן את זה בהמשך. כרגע הדבר הכי חשוב זה שתאהב את עצמך ותעריך את עצמך. שתגלה את המתנה הגדולה שטמונה באופי האישי שלך.

אם נשתהה מעט ליד דברי הילל אפשר לשים לב לכך שטיפוח ה'אני' אינו מוביל בהכרח ל"פינוק" שמנוני אלא דווקא מזמין את התביעה לאחריות. מי שיש לו 'אני' אפשר לפרוש בפניו אתגרים. מי שיש לו 'אני' יכול לתת משהו מעצמו. לעומת זאת אם ה'אני' שלך לא מפותח דיו מידת האחריות שנוכל להטיל על כתפיך תהיה מועטה.

חלק מהכול

וכשאני לעצמי, מה אני – אחרי שהאדם מתוודע לאור הקיים בו הוא צריך להיזהר מלהסתנוור ממנו. שלא ישקע בעצמו וישכח מן האורות המרובים שקיימים באנשים אחרים. לכן הילל מאזן דרך הקוטב השני – שים לב עד כמה ה'אני' שלך אינו יכול להחזיק מעמד ללא סביבתו. הילל לא בא "לשבור" את האדם ולהציג לו באופן מבזה את חולשתו. הוא רק שומר עליו שלא תזוח עליו דעתו, שלא יפסיד את כל הברכה שנמצאת סביבו.

הילל לוקח את האדם, מושיב אותו רגע בצד, ומבקש ממנו להתבונן עד כמה כל מה שהוא עושה תלוי וקשור לאנשים שסביבו – להוריו, מוריו, חבריו ועוד הרבה אנשים טובים אתם הוא נפגש בדרך. הילל שולף את האדם מן הראייה האגוצנטרית שגורמת לו להיות בטוח שהוא עושה את הכול לבד ומראה לו עד כמה לכל צעד בחייו ישנם שותפים גלויים וסמויים. הילל לא רק מבקש שנודה לאותם שותפים ועוזרים. הוא מציע שגם נדע להקשיב להם. לקבל מהם. לשמוע את עמדתם ושיקול דעתם ולהרוויח אותה ל'מבט הכולל'.

 

עכשיו!

ואם לא עכשיו, אימתי  - בסיומה של סדנת המודעות 'על רגל אחת' שמעניק לנו הילל הוא פונה אלינו בדברי סיום חשובים. הוא אומר לנו שבין אם האדם עסוק כרגע בטיפוח ה'אני' שלו ובין אם הוא קשוב למה שסביבתו מעניקה לו – משהו אחר עלול לחבל בתהליך ההתפתחות שלו – ההתמהמהות. הדחייה למחר. היכולת לראות את האמת – אבל לא להסתער עליה.

לכן הוא פונה אלינו כמעט בתחינה: חברים, אם לא עכשיו אז מתי?!

הוראה שקטה

פרק א, משנה יז':

שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר,

כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים,

וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה.

וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה.

וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים, מֵבִיא חֵטְא

ר' שמעון היה בנו של רבן גמליאל. מתוקף תפקידו של אביו כנשיא הוא פגש הרבה תלמידי חכמים, צדיקים ורבנים. הוא ישב על הברכיים של אביו בדיונים ברומו של עולם והאוזניים הסקרניות שלו היו כרויות לכל מה שהתרחש בין החכמים. כשהתבגר והפך לחכם בפני עצמו הוא פורס את הממצאים והם די מפתיעים: בגדול, עדיף לשתוק.

כמובן שהאמירה אינה כזו פשטנית ובמצבים רבים בחיים אסור לשתוק – ובכל זאת ר' שמעון מתעקש שהשתיקה צריכה להיות העיקר והדיבור הוא מעין 'כלי', שרק כשצריכים משתמשים בו, ומיד חוזרים למצב הטבעי – לשתיקה. מהו סוד השתיקה? ר' שמעון מנמק שלושה נימוקים.

שתיקה טובה לגוף

'לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה' – השתיקה היא המצב ה"בריא" מבחינה גופנית. אין הכוונה שדיבור הוא פעילות לא בריאה, הכוונה היא למצב הרוח שננסך בגוף כשהוא יודע לשתוק. אדם שמסוגל לשתוק הולך בשלוות נפש ותפקודו נינוח. גם כשהוא צריך לומר דבר ולפעמים אפילו להרים את קולו – הפעולות הללו מושכלות יותר, מכוונות. הוא בא מן השתיקה ואליה הוא שב - ולכן הוא יכול לשלוט בצעקה ולכוון את הדיבור המתפרץ.

כאנשי חינוך שמתפרנסים מדיבור כמה חשוב להיזכר בכוח המרפא של השתיקה. ביכולת לשתוק ולהמתין בסבלנות. לא למהר להפיג את הדממה. לא להיחפז לענות. זה לא רק עניין של רוגע נפשי - ר' שמעון קושר בין השתיקה לחכמה. כשבגוף שלנו מונחת שתיקה הדיבורים שיוצאים מתוכו שקולים יותר וגם 'פוגעים' יותר בנקודה. לא נסחפים אחרי כל דיבור חיצוני ולא מתלהמים – מדברים תוך כדי מחשבה.

שתיקה טובה לעשייה

'ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה' –בדיבור ניתן לברוא עולמות בשנייה ולדמיין דמיונות במהירות. זה כוחו של הדיבור אבל זו גם המלכודת שטמונה במילים. הדיבור עלול להפוך לנאום. למילים יפות שמתאהבות בעצמן יותר מדי. למדרשים ארוכים ופלפולים מנופחים שאחריהם נשארת שאלה גדולה באוויר – האם לצ'ק הזה יש כיסוי?
הרגילות בשתיקה מכוונת את האדם אל העשייה. במובן הזה השתיקה מצילה את הדיבור. היא הופכת אותו לרציני. בבחינת 'בואו נדבר אחרי שנעשה את זה'. זה כבר דיבור אחר לגמרי. דיבור עם קבלות. דיבור שמאיר את מה שקרה ולא דיבור שעלול להחליף את העשייה.

שתיקה טובה לדיבור

'כל המרבה דברים מביא חטא' – יש הרבה סוגים של דיבורים. חלקם טובים ונאים וחלקם גסים וחלולים. חלקם מקרבים בין בני אדם וקושרים בין נפשות וחלקם מרכלים, מלכלכים ומעוררים שנאה ומדנים. כשהפה מתרגל ללהג הוא לא מסוגל לחלק בין הטוב לרע. הדיבור מתחיל כאן ואין לך מושג איפה הוא ייגמר וכמה נמוך תרד השיחה, 'כל המרבה בדברים – מביא חטא'.

היכולת לשתוק, חוסר המחויבות למלא את האוויר מיד במילים, יוצר את האפשרות לבחור מילים, לכוון את השיחה, לצאת ממנה כאשר היא לא מתאימה לי. אפשר להתמהמה, אפשר לברור ולשקול מילים. אפשר גם לשתוק. לא חייבים לירות מיד תגובה. כל מי שממעט מילים – וכך בוחר את הנכונות והיפות שבהן – מביא ברכה גדולה לעולם!

הפירמידה החינוכית

פרק א, משנה יח':

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:

עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד,

עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם,

שֶׁנֶּאֱמַר 'אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם'.

רבן שמעון בן גמליאל שחותם את פרק א בפרקי אבות מתמצת את היסודות עליו העולם עומד – הדין, האמת והשלום. מדוע דווקא על שלושת היסודות הללו נשען הקיום האנושי? מה הקשר ביניהם? ננסה להציע פרשנות שבה כל יסוד הוא מדרגה שעל-גביה נבנה היסוד הבא – מן הדין עד השלום.

רצפת הדין

'על הדין' – הדין הוא הדבר היציב ביותר בעולם. ה'רצפה' המוסרית שלנו. ברגע שאדם יודע שיש דין ומי שצריך לקבל את עונשו אכן יקבל, שישנה מערכת של חוקים ושל אכיפה – אפשר להתחיל לצעוד בביטחון בסיסי בעולם. ברגע שהדין שברירי – המציאות הופכת להיות כאוטית ומפחידה. הכול יכול לקרות בכל רגע. אין שום מעצור לרוע האנושי.

בבית הספר, לפני כל האטמוספירה החיובית של האמון והאהבה, התלמיד צריך לדעת שהוא מוגן. שלא יתנכלו לו באין מפריע, שלא יוכלו לפגוע בו מבלי לתת על כך את הדין. חשוב להדגיש שאווירה של 'דין' אינה בהכרח אווירה מאיימת. אפשר לקיים מערכת גם באופן נינוח ונעים – אולם חייבת להיות ידיעה ברורה, אצל כל אחד מן התלמידים, ששטח בית הספר אינו הפקר ושיש תגובה למה שנעשה בתוכו.

קומת האמת

'על האמת' – אחרי שבנינו מערכת יציבה אפשר להתחיל לדבר על אמת. לא מספיק שיהיו חוקים ברורים – צריך שיהיה בהם היגיון. לא מספיק להעניש או לתגמל צריך שבתוך ה'עונש' תתגלה משמעות חינוכית. האמת נותנת "נשמה" לדין. היא הופכת אותו מספר חוקים נוקשה שכתוב באותיות של דם ליד חדר המנהל – לתוכן בעל ערך - לערכים.

לכן חייבת להתלוות לכל ביצוע של חוקי בית הספר הסברה. להצדיק את הדין. לתת בחוק טעם, לדון ולברר – למצוא את נקודת האמת שבתוך ההתנהלות היומיומית.

תקרת השלום

'על השלום' – אחרי שישנו דין יציב וכבר עמדנו ביחד על ה'אמת' שבחוקי המערכת אפשר לפסוע צעד קדימה לעבר השלום. השלום הוא הפרי של כל התהליך החינוכי. הוא איכות חיים במיטבה. בשלום כבר אין צורך בחוקים – כבר ישנה אחווה ואהבה. כל אחד יכול להביע את עצמו ולהאיר את אורו והסביבה יכולה לקבל אותו ולהיתרם ממנו.

אי אפשר לטפס מיד אל השלום. אם היינו מתחילים אתו - ההפקר והאנרכיה היו מחריבים את הכול. הדין והאמת סוללים בפני השלום את הדרך כדי שהאווירה בבית הספר תהיה מספיק בטוחה וחיובית ואז – השמיים הם באמת הגבול.

  • White Google+ Icon
  • YouTube

2017 © מדרשת להב

נוצר ב wix בעזרת TWB.co.il

צור קשר

דוא"ל: MDlahav@gmail.com

מרכז שטנר 3, כנפי נשרים, ירושלים

מדרשת להב

לימוד. חוויה. משמעות